אי פעם מוצא תיק שפשוט מדבר אליך? כאילו, ברמה האישית שאנשים אחרים אולי לא מבינים? זה מה שעושה לי מצמד הספירלה של איב סן לורן. ואשמח … לא, אני חייב … שיהיה לך את זה.

ראה, אני סופר. רציתי להיות סופר מאז שהייתי בן שש. בדרך כלל סופרים מקיימים מערכת יחסים מוזרה עם כלי בית הספר הישן של הסחר שלנו; עטים, מחברות, דברים כאלה. אני אפילו מכיר סופרים שאוספים מכונות כתיבה וינטג ‘. כשהייתי קטן, הייתי משתמש בדולרים ובמטבעות תועים שאספתי מדברים שונים (בעיקר מאמא שלי. היי, אמא!) כדי ללכת לחנות בית הספר (האם יש להם יותר את אלה בבית הספר היסודי?) לקנות משרד אספקה. עטים, עפרונות, מחברות. יש לי עדיין כמות לא מבוטלת של עטים בדירה שלי, ועד לאחרונה, היה בעל מחזיק כוס שלם במכונית שלי. אני גם מתקשה להפליא לזרוק מחברת שכתבתי בו כל דבר, גם אם זו הייתה רק עבודות בית ספר מקריירה במכללה שהסתיימה כבר יותר משנה. זה לא קיבוע שאני חושב עליו; עטים ומחברות הם רק דברים שתמיד אהבתי. וככזה, אני אוהב את המצמד הזה. ההתייחסות נעשית באופן שהוא כל כך מלוטש וחסר אמירה שאני לא יכול שלא לחייך כשאני מסתכל על זה. אפילו לאלה שאינם סופרים, אני חייב להאמין שזה מספיק מעניין כדי לקבל סוג מסוים של פנייה. קנו דרך סאקס תמורת 395 דולר.